האם מגנזיום מקומי באמת עובד? מה מדע הספיגה אומר

מהו מגנזיום מקומי?

מגנזיום מקומי מתייחס לכל מוצר, תרסיס, שמן, קרם, תחליב או מלח אמבט, המורח תרכובות מגנזיום על העור במקום לספק אותן דרך מערכת העיכול. למרות השם “שמן מגנזיום”, מוצרים אלה אינם שמנים כלל. הם תמיסות מימיות מרוכזות של מגנזיום כלוריד שמרגישות חלקלקות על העור בגלל תכולת המלח הגבוהה שלהן.

שלוש הצורות הנפוצות ביותר הן תרסיסי מגנזיום כלוריד (המשווקים כ”שמן מגנזיום”), פתיתי מגנזיום כלוריד לאמבט ומלחי א Epsom (מגנזיום סולפט). יצרנים טוענים בדרך כלל שמוצרים אלה מספקים מגנזיום ישירות דרך העור אל מחזור הדם, תוך עקיפת מערכת העיכול ותופעות הלוואי הפוטנציאליות שלה כגון יציאות רכות.

כוח המשיכה ברור. תוספי מגנזיום פומיים גורמים לעיתים לאי-נוחות במערכת העיכול, במיוחד מגנזיום אוקסיד ומגנזיום ציטראט במינונים גבוהים יותר. מוצר המבטיח את אותה התועלת באמצעות תרסיס פשוט לעור נשמע כמו פתרון אלגנטי. אך אלגנטיות אינה ראיה, והשאלה החשובה היא האם יוני מגנזיום אכן מגיעים ממשטח העור אל תוך התאים שלכם.

האם מגנזיום נספג דרך העור?

הראיות הטובות ביותר הזמינות אומרות שלא, לא בכמויות בעלות משמעות טיפולית. סקירה משנת 2017 ב-Nutrients בחנה כל מחקר שפורסם על מגנזיום טרנסדרמלי והגיעה למסקנה שהפרקטיקה היא “בלתי מבוססת מדעית” (Gröber et al., 2017). שום ניסוי קפדני בבני אדם לא הראה שמריחת מגנזיום על עור שלם מעלה את רמות המגנזיום המערכתיות במידה בעלת חשיבות קלינית.

כדי להבין מדוע, כדאי לדעת מה עומד בין תרסיס מגנזיום לבין מחזור הדם שלכם. השכבה החיצונית ביותר של העור, ה-stratum corneum, היא מחסום צפוף של תאים מתים המוטמעים במטריצה שומנית. היא התפתחה במיוחד כדי לשמור על דברים בחוץ. מגנזיום הוא יון קטן בעל מטען כפול (Mg²⁺), ולחלקיקים טעונים קשה במיוחד לחצות מחסומים שומניים ללא מנגנון הובלה ייעודי.

תרופות שחודרות בהצלחה דרך העור, מדבקות ניקוטין, מדבקות פנטניל, ג’לים של הורמונים, חולקות מערך של תכונות פיזיקליות וכימיות שחסרות ליוני מגנזיום. הן נוטות להיות מולקולות קטנות, לא טעונות וליפופיליות. מגנזיום הוא הידרופילי ונושא מטען של +2, שילוב שהופך דיפוזיה סבילה דרך מחסום שומני לקשה מאוד.

שיווק מסוים מתאר מגנזיום טרנסדרמלי כנספג בשיעור קרוב ל-100 אחוזים. הסקירה של Gröber התחקתה אחר טענה זו ומצאה שאין מאחוריה נתונים קפדניים (Gröber et al., 2017). לשם השוואה, למעי יש תעלות מגנזיום ייעודיות, TRPM6 ו-TRPM7 (de Baaij et al., 2015), ועדיין הוא סופג רק כ-30 עד 40 אחוזים מהמגנזיום בתזונה (NIH Office of Dietary Supplements). הרעיון שהעור, שאין לו מערכת הובלה כזו, יספוג מגנזיום בצורה יעילה יותר מהמעי מנוגד לביולוגיה הבסיסית.

מסלול זקיקי השיער — מדוע חוקרים אומרים דלה, ולא אפסית

מחקר מעבדה משנת 2016 על עור אנושי מצא שיוני מגנזיום יכולים לעבור דרך ה-stratum corneum, שהכמות תלויה בריכוז ובזמן המגע, ושזקיקי שיער תורמים תרומה משמעותית למעבר זה (Chandrasekaran et al., 2016). זו הסיבה שחוקרים מכנים ספיגה טרנסדרמלית דלה ולא אפסית. המחקר לא בדק אם משהו מזה מעלה את המגנזיום בדם אצל אדם חי.

הניסוי השתמש בעור אנושי כרות בתא דיפוזיה, המערך המעבדתי הסטנדרטי למדידת האופן שבו חומרים חוצים את העור. תמיסות מגנזיום כלוריד נמרחו בריכוזים שונים ולמשכי זמן שונים, והחוקרים מדדו מה עבר לצד השני. תמיסות מרוכזות יותר ומגע ממושך יותר דחפו יותר מגנזיום לחצות.

הזקיקים היו החלק המעניין. הם פועלים כפתחים קטנים העוקפים את שכבת השומן הדחוסה, מה שעוזר להסביר כיצד יון טעון כלשהו עובר בכלל.

צלחת של עור כרות אינה אדם, עם זאת. אין זרימת דם, אין התחדשות עור, ואין מדידה של מה שמגיע בסופו של דבר לנסיוב או לתאים. הדגמה שמעט מגנזיום יכול לחצות עור במעבדה רחוקה מאוד מהוכחה שריסוס מגנזיום כלוריד על הרגליים מתקן חוסר, ושום ניסוי המשך בבני אדם לא גישר על הפער הזה.

הניסוי היחיד בבני אדם על קרם מגנזיום

המחקר היחיד בבני אדם המבוקר-פלצבו על קרם מגנזיום טרנסדרמלי מצא עלייה מתונה במגנזיום בנסיוב בתת-קבוצה של לא-ספורטאים לאחר שבועיים, אך מגנזיום בשתן, סמן אמין יותר של מצב המגנזיום הכולל בגוף, לא הראה שינוי מובהק סטטיסטית (Kass et al., 2017). המחברים עצמם תיארו את המחקר כפיילוט וקראו לניסויים גדולים יותר, ארוכים יותר ובמינון גבוה יותר, שלא התממשו.

מחקר פיילוט זה גייס 25 מבוגרים, והקצה אותם אקראית לקרם מגנזיום המספק 56 מ”ג של מגנזיום אלמנטרי ליום או לקרם פלצבו למשך 14 ימים. המגנזיום בנסיוב עלה ב-8.5 אחוזים בקבוצת המגנזיום לעומת 2.6 אחוזים בקבוצת הפלצבו. עם זאת, הפרשת מגנזיום בשתן, המשקפת כמה מגנזיום הגוף מעבד בפועל, עלתה ב-9.1 אחוזים בלבד בקבוצת המגנזיום, שינוי שלא היה מובהק סטטיסטית (p = 0.48) (Kass et al., 2017).

מספר מגבלות מחלישות אפילו ממצא צנוע זה. המדגם היה קטן (25 משתתפים), המינון היה נמוך (56 מ”ג ליום, פחות מ-15 אחוזים מהצריכה היומית המומלצת לגבר מבוגר), משך הזמן היה קצר (שבועיים), ומובהקות סטטיסטית הושגה רק בניתוח תת-קבוצות פוסט-הוק של לא-ספורטאים. במחקר קליני, ממצאי תת-קבוצות ממחקרי פיילוט קטנים מייצרים השערות, אינם הוכחה.

שום ניסוי גדול יותר לא חזר על מדידות הספיגה מאז. המחקר המבוקר-פלצבו העדכני ביותר על ג’ל מגנזיום, שפורסם ב-2025, בדק במקום זאת התאוששות מפעילות גופנית: בקרב 35 מבוגרים פעילים, ג’ל שנמרח על הירכיים לפני ואחרי ריצה בירידה לא הפחית כאבי שרירים, אובדן כוח, קריאטין קינאז או IL-6 בהשוואה לפלצבו (Coates et al., 2025). בהתחשב בהיקף שבו מגנזיום מקומי נמכר, בסיס המחקר הדל אומר דרשני.

מה לגבי אמבטיות מלח א Epsom וטיפול ים המלח?

אמבטיות מלח א Epsom משתמשות במגנזיום סולפט ולא במגנזיום כלוריד, והראיות לספיגת מגנזיום מערכתית מרחצה חלשות אף יותר מאשר לתרסיסים וקרמים. המחקר המצוטט ביותר התומך בספיגה ממלח א Epsom פורסם באתר האינטרנט של ה-Epsom Salt Council עצמה, מעולם לא הופיע בכתב עת שעבר ביקורת עמיתים, ואינו עומד בסטנדרטים מדעיים בסיסיים (Gröber et al., 2017).

לטיפול בים המלח (בלנאותרפיה) יש היסטוריה ארוכה ומורכבת יותר. מחקרים קליניים תיעדו שיפורים בפסוריאזיס, אטופיק דרמטיטיס ומצבים ראומטיים בעקבות תוכניות רחצה בים המלח. אך סקירות שיטתיות מייחסות יתרונות אלה בעיקר להשפעות מקומיות על מחסום העור, לחשיפה ל-UV ולהרכב המינרלים הייחודי הפועל על האפידרמיס עצמו, ולא לספיגת מגנזיום מערכתית דרך העור. תועלת מקומית במשטח העור אינה זהה להעלאת רמות המגנזיום בנסיוב.

הסקירה של Gröber et al. התייחסה במפורש להבחנה זו: גם במקומות שבהם מריחה מקומית של מגנזיום מראה תועלת דרמטולוגית, המנגנון הוא מקומי ולא מערכתי. העור עשוי להגיב למגע מינרלי מבלי שכמויות משמעותיות יגיעו אי פעם למחזור הדם. בלבול בין השפעה מקומית על העור לבין תיסוף מערכתי הוא כשל קטגורי המניע חלק גדול מהבלבול בשוק זה.

מדוע העקצוץ אינו מעיד על כך שזה עובד

תחושת הצריבה או העקצוץ שאנשים רבים חווים לאחר מריחת תרסיס מגנזיום אינה סימן לחוסר או מדד לספיגה. זוהי תגובת גירוי מתועדת היטב הנגרמת ממלח מרוכז הבא במגע עם קצות עצבים בעור, והיא מתרחשת ללא קשר למצב המגנזיום שלכם.

תחושת העקיצה או העקצוץ שאנשים רבים חשים כשהם מרססים מגנזיום כלוריד על עורם היא תגובת גירוי ממגע, לא ראיה לספיגה. התמיסה היא היפרטונית, כלומר היא מושכת מים מהשכבות החיצוניות של העור, מה שמפעיל קצות עצבים. דילול התרסיס במים, מריחתו על עור לח או שימוש בפורמולציית קרם מפחיתים את התחושה אך אינם משנים את תמונת הספיגה. אם העקצוץ היה גורם למגנזיום לעבוד טוב יותר, הניסויים הקליניים היו מזהים זאת, והם לא (Kass et al., 2017) (Coates et al., 2025).

תפיסה מוטעית זו היא אחת העקשניות ביותר בתחום המגנזיום המקומי. מותגים טוענים באופן שגרתי שהעקצוץ מצביע על כך שמגנזיום “נכנס לתאים שלכם” או שעקצוץ חזק יותר אומר שאתם “בחסר גדול יותר”. לאף אחת מהטענות אין בסיס פיזיולוגי כלשהו.

תמיסות מגנזיום כלוריד המשמשות בתרסיסים הן מרוכזות מאוד, בדרך כלל 25–31 אחוזים לפי משקל. מריחה של כל תמיסת מלח היפרטונית על העור תגרה קצות עצבים שטחיים, במיוחד באזורים בעלי עור דק יותר כמו פנים הזרוע. זוהי תגובת גירוי בלתי ספציפית, אותו סוג של עקיצה שהייתם חשים מתמיסת מלח שולחן מרוכזת על חתך גילוח. היא אינה אומרת לכם דבר על מצב המגנזיום שלכם ושום דבר על ספיגה טרנסדרמלית.

הגירוי לפעמים פוחת עם שימוש חוזר, מה שמותגים מפרשים כ”הרמות שלכם עולות”. הסבר פשוט יותר הוא דה-סנסיטיזציה (הפחתת רגישות) — אותה תופעה שגורמת למקלחת חמה להרגיש פחות חמה לאחר מספר דקות. הסתגלות עצבית לגירוי חוזר אינה ראיה לספיגת מינרלים.

מגנזיום פומי לעומת מקומי. פער הספיגה

המעי הדק סופג כ-30 עד 40 אחוזים מהמגנזיום בתזונה (NIH Office of Dietary Supplements), תוך שימוש בתעלות הובלה הבנויות למטרה זו (de Baaij et al., 2015). לעור אין מערכת שוות ערך, ושום מחקר מתוכנן היטב בבני אדם לא הראה שמגנזיום מקומי מספק כמות בעלת משמעות קלינית.

המעי בנוי לקלוט חומרי תזונה. הרירית שלו מקופלת למשטח גדול מאוד, והתאים שלאורכה נושאים את תעלות TRPM6 ו-TRPM7 המעבירות מגנזיום, לצד מסלול סביל בין התאים. העור בנוי לשמור על דברים בחוץ, ואין לו שום מנגנון כזה.

ראיות התוצאים עוקבות אחר אותה חלוקה. מטא-אנליזה של שלושה ניסויים אקראיים במבוגרים מבוגרים עם נדודי שינה מצאה שמגנזיום פומי קיצר את הזמן להירדמות בכ-17 דקות בהשוואה לפלצבו (Mah & Pitre, 2021). סקירה משנת 2025 מתארת כיצד מגנזיום מפחית את עוררות מערכת העצבים, תומך בהרפיית שרירים ומסייע בוויסות השעון הביולוגי (He et al., 2025). סקירה שיטתית משנת 2024 של 15 מחקרים מצאה שרובם דיווחו על שיפורים בשינה או בחרדה בדירוג עצמי עם תוסף מגנזיום (Rawji et al., 2024).

כל זה מגיע ממגנזיום שנלקח דרך הפה. דבר מזה לא שוחזר באמצעות תרסיסים, קרמים או אמבטיות.

אם מגנזיום פומי הפריע לקיבה שלכם, שנו את הצורה, לא את המסלול

אנשים רבים מנסים תרסיסים מכיוון שכדור מגנזיום גרם להם לשלשול. זו בדרך כלל בעיה של מינון וצורה. ה-NIH מציין כי מינוני תוספים גבוהים גורמים בדרך כלל לשלשול, וכי במחקרים קטנים, צורות שמתמוססות היטב (ציטראט, אספרטאט, לקטאט, כלוריד) נספגו בצורה מלאה יותר מאשר מגנזיום אוקסיד (NIH Office of Dietary Supplements).

הסיבה הנפוצה ביותר שבגללה אנשים עוברים למגנזיום מקומי היא אי-נוחות במערכת העיכול מצורות פומיות, במיוחד מגנזיום אוקסיד ומגנזיום ציטראט. שתיהן עלולות לגרום ליציאות רכות ולהתכווצויות מכיוון שהן מושכות מים למעי. אך הבעיה היא לעיתים קרובות הצורה, לא המינרל. מגנזיום גליצינאט (ביסגליצינאט) עובר כלציה עם חומצת האמינו גליצין, אשר חוצצת אותו דרך המעי ומביאה לפחות תלונות עיכוליות. מגנזיום טאורט ומגנזיום מאלאט נסבלים היטב באופן דומה. מעבר לאחת מצורות אלו במינון מתון, נניח 200 מ”ג של מגנזיום אלמנטרי עם ארוחה, פותר את בעיית העיכול עבור רוב האנשים תוך אספקה בפועל של מגנזיום לדם, דבר שמוצרים מקומיים לא הוכחו כעושים ברמות משמעותיות (Gröber et al., 2017).

טבליות מגנזיום כלוריד בשחרור מושהה הן אפשרות נוספת עבור אנשים המגיבים לקפסולות סטנדרטיות. הן משחררות מגנזיום בהדרגה על פני מספר שעות, ובכך ממזערות את ההשפעה האוסמוטית הגורמת לשלשול. אלו זמינות ללא מרשם בחלק מהמדינות (Slow-Mag הוא מותג נפוץ בארה”ב).

מגנזיום אוקסיד הוא הצורה הזולה והנפוצה ביותר, והוא גם המשלשל הקלאסי. אם זו הייתה החוויה הראשונה שלכם עם מגנזיום, מינון נמוך יותר, מינון מפוצל או צורה שונה יפתרו לעיתים קרובות את הבעיה מבלי לוותר על תיסוף פומי.

מגנזיום גליצינאט קושר מגנזיום לחומצת האמינו גליצין. אנשים בוחרים בו לעיתים קרובות משום שהם סובלים אותו היטב לפני השינה. נתוני ספיגה של ראש בראש עבור גליצינאט באופן ספציפי הם מוגבלים, לכן התייחסו אליו כבחירה של סבילות ולא כמספר זמינות ביולוגית על גבי תווית. זוהי בחירה נפוצה עבור אנשים הנוטלים מגנזיום עבור שינה או חרדה. מגנזיום טאורט הוא אפשרות נוספת, הנדונה לעיתים קרובות בהקשר של בריאות הלב.

להשוואה זה לצד זה של הצורות העיקריות, ראו מגנזיום גליצינאט לעומת אוקסיד לעומת תראונאט.

מי עשוי בכל זאת להפיק תועלת ממגנזיום מקומי?

למגנזיום מקומי עשוי להיות תפקיד במריחות עוריות מקומיות, כשהוא מסייע לעור יבש, לגירוי קל, או כחלק משגרת הרפיה, אך זוהי השפעה דרמטולוגית מקומית, ולא תוספת סיסטמית. כל מי שמשתמש במגנזיום מקומי כאסטרטגיה העיקרית שלו לטיפול בחוסר צריך לשקול מעבר לנטילת תוסף פומי.

התשובה הכנה היא: איננו יודעים, מכיוון שהראיות אינן קיימות. שתי קבוצות מצוינות לעיתים כמועמדות סבירות. ראשית, אנשים שאינם יכולים ליטול תוספים פומיים כלל עקב מחלת דרכי עיכול (קרוהן, תסמונת המעי הקצר, גסטרופרזיס חמורה) עשויים לקבל כמויות מזעריות דרך העור. הבעיה היא שכמויות מזעריות אינן זהות למינון טיפולי, ואף מחקר לא מדד אם מגנזיום מקומי מעלה את הרמות בסרום או ברקמות באוכלוסייה זו. שנית, פיזיותרפיסטים מסוימים משתמשים בג’ל או בקרם מגנזיום כאמצעי סיכוך לעיסוי, ומטופלים מדווחים על תחושה טובה יותר לאחר העיסוי. אם המגנזיום הוסיף משהו מעבר למה שהעיסוי עצמו מספק אינו ידוע, והניסוי מ-2025 בנושא התאוששות מפעילות גופנית לא מצא כל יתרון של ג’ל מגנזיום מסחרי על פני פלצבו במבוגרים פעילים (Coates et al., 2025).

אמבטיות מלח אפסום, מכלי ציפה וטבילות במינרלים מים המלח עשויים להציע יתרונות הרפיה אמיתיים באמצעות חום, כושר ציפה וטקסיות, אך ייחוס היתרונות הללו לספיגת מגנזיום טרנסדרמלית אינו נתמך על ידי המחקר שנסקר כאן (Gröber et al., 2017). אם אמבטיה מסייעת לך להירגע, זו סיבה טובה מספיק לעשות אחת. אינך זקוק לסיפור על ספיגת מגנזיום כדי להצדיק זאת.

יש אנשים המדווחים על שיפורים סובייקטיביים מאמבטיות ותרסיסי מגנזיום, שינה טובה יותר, מתח שרירים מופחת, תחושת הרפיה. דיווחים אלה אמיתיים, אך הם אינם מצביעים בהכרח על ספיגת מגנזיום. אמבטיות חמות הן מרגיעות כשלעצמן. הטקס של שגרת טיפוח עצמי בערב יכול להפחית קורטיזול. מריחה דמוית-עיסוי של קרם מעודדת זרימת דם לשרירים. השפעות פלצבו הן עוצמתיות, מתועדות היטב, ואינן סיבה לביטול, אך הן כן סיבה לא לשלם תוספת מחיר עבור טענה ספציפית לגבי מינרל שהראיות אינן תומכות בה.

בנתוני תזונה מארה”ב מ-2005–2006, 48 אחוזים מהאנשים קיבלו פחות מגנזיום ממזון ממה שהיו צריכים (Rosanoff et al., 2012). קל לפספס סטטוס נמוך, מכיוון שיותר מ-99 אחוזים מהמגנזיום בגוף נמצא בתוך תאים ועצמות ולא בסרום (DiNicolantonio et al., 2018), וחוסר יכול להתקיים אפילו כאשר מגנזיום בסרום נופל בתוך הטווח התקין (Costello et al., 2016). עבור אנשים באוכלוסייה גדולה זו שאינה זוכה למענה מספק, הסתמכות על מוצר ללא ספיגה סיסטמית מוכחת אינה רק בלתי יעילה, היא החמצה של הזדמנות לטפל בפער תזונתי אמיתי.

אם המטרה שלך היא להעלות את רמות המגנזיום בגופך, מגנזיום גליצינאט פומי במינון מבוסס-ראיות נותר האפשרות האמינה והמשתלמת ביותר. אם אתה נהנה מאמבטיות או מתרסיסי מגנזיום כחלק מהשגרה שלך, אין נזק בהמשך השימוש, רק אל תבנה עליהם שיחליפו את התיסוף שגופך עשוי להזדקק לו בפועל.

לא בטוח אם אתה מקבל מספיק מגנזיום ממזון בלבד? המדריך שלנו למזונות עשירים במגנזיום והסקירה הכללית שלנו על תסמיני חוסר במגנזיום יכולים לעזור לך להעריך היכן אתה עומד.

האם שמן מגנזיום אכן נספג דרך העור?

לא בכמויות משמעותיות. סקירה מ-2017 של הראיות שפורסמו הגיעה למסקנה שספיגת מגנזיום טרנסדרמלית אינה נתמכת מדעית. מחקרי מעבדה מראים חדירה מזערית דרך זקיקי שיער, אך שום מחקר בבני אדם לא הדגים ששמן מגנזיום מעלה את רמות המגנזיום בדם מספיק כדי לתקן חוסר או לייצר השפעות בריאותיות סיסטמיות.

האם תרסיס מגנזיום טוב יותר מכדורי מגנזיום?

לא. למגנזיום פומי יש ראיות מניסויים מבוקרים התומכות בו, כולל הירדמות מהירה יותר במבוגרים מבוגרים עם נדודי שינה. לתרסיסי מגנזיום אין בסיס ראיות מקביל. אם תופעות לוואי במערכת העיכול הן מקור הדאגה שלך, מינון נמוך יותר או מעבר ממגנזיום אוקסיד לצורה אחרת בדרך כלל פותרים את הבעיה.

מדוע תרסיס מגנזיום עוקץ או צורב?

העקצוץ נגרם ממלח מגנזיום כלוריד מרוכז המגרה קצוות עצבים בעורך. זה אינו סימן לחוסר ואינו מעיד על כך שמגנזיום נספג. כל תמיסת מלח היפרטונית הייתה מייצרת את אותה התחושה. ההשפעה לעיתים קרובות פוחתת עם שימוש חוזר עקב דה-סנסיטיזציה עצבית, ולא משום שרמות המגנזיום שלך עולות.

האם אמבטיות מלח אפסום מעלות את רמות המגנזיום שלך?

אין ראיות שעברו ביקורת עמיתים לכך שטבילה במלח אפסום (מגנזיום סולפט) מעלה באופן משמעותי את רמות המגנזיום הסיסטמיות. המחקר התומך המצוטט ביותר פורסם באופן עצמאי על ידי מועצת מלח האפסום (Epsom Salt Council) ומעולם לא עבר ביקורת עמיתים. יתרונות ההרפיה של אמבטיה חמה הם אמיתיים, אך ניתן לייחס אותם לחום ולכושר הציפה, ולא לספיגת מגנזיום דרך העור.

מהי הדרך הטובה ביותר להעלות את רמות המגנזיום?

מזון תחילה, ולאחר מכן תוספים פומיים אם אינך מגיע לכמות הנדרשת. זרעי דלעת, עלים ירוקים, אגוזים ודגנים מלאים הם מקורות טובים. ה-RDA למבוגרים נע בין 310 ל-420 מ”ג ליום בהתאם לגיל ולמין, והגבול העליון של ה-NIH עבור מגנזיום מתוספים הוא 350 מ”ג ליום. צורות מסיסות כגון ציטראט נספגות טוב יותר מאוקסיד, וגליצינאט הוא בחירה נפוצה הנסבלת היטב.

האם מגנזיום מקומי יכול לעזור בהתכווצויות שרירים?

אף ניסוי מבוקר לא הראה שמגנזיום מקומי מונע או מקל על התכווצויות שרירים. כל הקלה כתוצאה משפשוף קרם לתוך שריר שוק תפוס מוסברת באופן סביר יותר על ידי העיסוי עצמו, החום והציפייה, מאשר על ידי כניסת מגנזיום לתוך השריר.

האם מגנזיום טרנסדרמלי בטוח?

מוצרי מגנזיום מקומיים הם בטוחים בדרך כלל במובן זה שלא סביר שהם יגרמו נזק, בדיוק משום שמעט מאוד מגנזיום נכנס לגוף דרך העור. תופעות הלוואי העיקריות הן מקומיות: גירוי בעור, עקצוץ או יובש מתמיסת המלח המרוכזת. אנשים עם עור פגוע או סדוק צריכים להימנע ממריחה על אזורים אלה. החשש הבטיחותי אינו רעילות אלא הרגעה כוזבת — האמונה שאתה נוטל תוסף כאשר אינך עושה זאת.